מנעול הוא מובן מאליו. ילדים רואים את הוריהם נועלים את הבית והדלת לגן הילדים נפתחת עם קוד. אחר כך הם ינעלו את שרשרת האופניים עם מנעול קפיץ ומפתח קטן, כמו אלה שהיו פה מזמן. כי מנעול הוא חלק בלתי נפרד מאחריות ומראה המנעול מתחת לידית הוא מובן מאליו. מה שלא מובן מאליו הוא מקצוע המנעולנות. ומסתבר שהוא מקצוע לכל דבר.
אחד מכל ארבעה אלפים של אנשים הוא מנעולן. כך לפי המספרים המפורסמים בעמותות של המנעולנים. ולא רק שמנעולנות היא מקצוע אלא שגם יש לה אגודות ועמותות. שתים או שלש עמותות של העוסקים במנעולנות ואפילו "אני מאמין" יש להן, לעמותות. הוא פותח במלים: "מנעולן תמיד זוכר את האמון הציבורי בו" ומסתיים ב"הוא אמן באומנותו, ומשמש כסמל של מומחיות ויושר בעולם". לא פחות ולא יותר אבל, אם נחשוב על זה רגע, הרי זה אחד ממקצועות האמון החשובים.
מנעולנות – נזכרים בה רק כששוכחים
"שכחתי את המפתח", "נשבר לי המפתח במנעול", אלה המקרים הקלאסיים בהם אנחנו נזכרים במנעולן והוא מתרוצץ בין פניות כאלו לפרנסתו. מעבר לשיכחה ולשלומיאליות עולים גם המקרים בהם בעלי בית, למשל, מוצאים לנכון לפרוץ לדירה שבבעלותם כדי לפנות את חפצי הדייר והם קוראים למנעולן. אז מסתבר, אגב, שחוקי המנעולנות מחייבים אותו לקבל אישור מעורך דין כדי לפרוץ את הדירה. מישהו כבר חשב על בטחון הציבור.
ממפתח העץ אל הקוד החשמלי
המנעולים הראשונים נכחו כנראה במצרים העתיקה והיו מורכבים מפינים של עץ שהושחלו אל תוך מגרעות. סיבוב של הידית המחוברת לפינים פתח את הדלת. משהו שהוא בעצם די דומה למנעול שאנחנו מכירים ברם, הגודל מאד משנה כאן ואם בתקופות עתיקות המנעול היה ענק ודרש כח רב הרי שהיום המנעולנות פיתחה עבורנו מנעולים קלים להפעלה. לדידנו, ההסטוריה של המנעולנות מגיעה עד מפתח האפס, שידוע למבוגרים בינינו. מפתח אפס, מפתח ארבע ושאר מפתחות שנכחו בצרור הענק והמגוון של שרת בית הספר.
כל גנב הוא מנעולן, מזל שלא כל מנעולן הוא גנב.
